<h1>העיטור אות ח' חוב — מלוה בשטר</h1>
<h2>דף כב.</h2>
גרסינן בפרק הנזקין (גיטין מ"ח:) בעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית. והני מילי מיניה דידיה אבל מיתמי כלהו בזיבורית כדתנן אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית. ואמר מר זוטרא בריה דרב נחמן שטר חוב היוצא על היתומין אף על פי שכתוב בו שבח אינו גובה אלא מן הזיבורית כו' באחריות. ואפסיקא הלכתא יתומין שאמרו בין גדולים בין קטנים בין לשבועה בין לזיבורית. ובעל חוב דתפס בינונית בחיי אבוהון תפס כדמוכח בפרק בתרא דכתובות (ק"י.). ודוקא מקרקעי אבל מטלטלי דשבק אבוהון מדינא לא מגבינן ליה כלל ואפילו בשטר דקימא לן מטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי. אבל מיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה. והאידנא תקנתא דרבוותא למגבי בעל חוב ממטלטלי אפילו מיתמי. ובשם רבינו יעקב דוקא מלוה בשטר אבל מלוה על פה לא גבי ממטלטלי. והא דאמרינן (כתובות צ"א:) מצוה על היתומין לפרוע חוב אביהן ממטלטלי דשבק אבוהון אבל נכסי דקנו יתמי אפילו מצוה ליכא כדמוכח בבבא בתרא (קנ"ז.) בגמרא נפל הבית עליו ועל הבן והיו עליו כתובת אשה ובעל חוב כו' וכן דעת רבינו חננאל דאי לא תימא הכי תקנתא דרבוותא למגבי בעל חוב ממטלטלי מאי היא הא מצוה איכא. והא דגרסינן נמי (כתובות צ"ג.) בראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה דאמרינן דינא הוא דאמר ליה וכו'. כיון דמצוה איכא על היתומין לפרוע חוב אביהן ממטלטלי דשבק אבוהון ותפיס להו לשתעבדי למגבא מנייהו. ומסתברא דמצוה על היתומין כדאיכא מקרקעי דאבוהון קאמר ומשום נעילת דלת. וכן דעת רבינו שלמה שפירש בפרק כל הגט (גיטין ל':) יורשין שירשו קרקע שעליהן מוטל מצוה לפרוע חוב אביהן. והיינו דגרסינן בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צ"א:) הנך חמשין קמאי מצוה קא עבדיתו ואידך בדין קא טריף. ואי אמרי הנך חמשין קמאי דמי קטינא סלקיה. והיכא דליכא מקרקעי אפילו איכא מטלטלי ליכא מצוה כלל. וכתב רבינו אפרים במלוה בשטר הוא דאמרינן (ב"ב קנ"ז.) מצוה על היתומין לפרוע חוב אביהן משום שלא תנעול דלת בפני לוין אבל במלוה על פה דליכא נעילת דלת אוקמוה לרב ושמואל אדאורייתא וכבר אפסיקא הלכתא דמלוה על פה גובה מן היורשין ואתמר עלה משום נעילת דלת ואתמר שעבודא דאורייתא אלמא למאן דאית ליה דמלוה בשטר מצוה משום נעילת דלת היא. ורבינו אבן מגש כתב מלוה בשטר חובה הוא כדאיתא בערבות. והיכא דטעין בעל חוב דלית ליה לאיפרועי תקינו רבוותא לאשתבועי שבועה כעין דאורייתא דלית ליה לאיפרועי והכי אסכימו ונהיגי.
<h2>דף כב:</h2>
גרסינן בפרק הכותב [כתובות פ"ח ע"א] הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה. ואמר רב לא שנו אלא כתובת אשה משום חינה אבל בעל חוב לא ורב נחמן אמר אפילו בעל חוב נמי שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך לו למדינת הים וכן הלכתא. ומסתברא הני מילי דמודעינן ליה ושדרינן קמיה הא לאו הכי אין נפרעין. והכי גרסינן בירושלמי (פ"ט ה"ח) ונפרעין מן האדם שלא בפניו תיפתר שהריבית אוכלת בהן. ובית דין גובין ריבית תיפתר שערב לו מן הגוי כהדא אלכסה אמר לרבי מונא אנן עבדין טאבות סגין מנכון אנן כתבין דיוטגמין אין אתא טבאות ואי לא אנן מחלטין נכסיא. אמר ליה אף אנן עבדין כן אנן משלחין בתריה תלת זימנין אי אתא הא טבאות ואי לא מחלטין נכסיא. אמר ליה הגע עצמך דהוא באתר רחיק אמר ליה אנן משלחין ליה תלת אגרן חדא גו תלתין וחדא גו תלתין אי אתא הא טבאות ואי לא אתא מחלטין נכסיא. ואמר רבי מתניא והוא שעמד בדין וברח אבל לא עמד בדין וברח ליתי[נן] מחלטין אלא מכריזין. והלכך להאי סברא אין נפרעין מן הערב שלא בפני לוה אלא אם כן מודיעין אותו. וכן השיב רבינו חננאל בתשובה הדין כמו שכתב רבינו האי. ואנחנו מעשים בכל יום לפנינו וחתכנו הדין שלא הורדנו בעל חוב בנכסי הלוה כשהוא במדינת הים עד שמודיעין אותו ואפילו יש לו נאמנות בשטר יש חשש שמא יש בידו שובר וכמו שכתב רבינו האי. ואדאתינן הא גמרא דבני מערבא דקאמר שערב לו מן הגוי מסתברא דגמרינן מינה ישראל שלוה מן הגוי מעות בריבית ישראל נעשה לו ערב. דבין בדינינו בין בדיניהם כי שקיל רביתא גוי הוא דקא שקיל ליה מישראל ולא מיתסר ערבות אלא בגוי הלוה מישראל דבדיניהן עיקר האחריות על הערב הוא וישראל הוא דפרע הקרן והריבית לישראל ואשתכח דישראל הוא דקא שקיל רביתא. אבל בדינינו עיקר האחריות על הלוה הלוה פורע וישראל נוטל רבית ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה ישראל למלוה ישראל ומשום הכי בעינן שקיבל עליו לדון בדיני ישראל. והכי איתה לישנא דגמרא (ב"מ ע"א:) דילן בנוסחי דוקני אילימא ערב דגוי כיון דבדיניהן בתר ערבא אזיל אשתכח ישראל הוא דקא שקיל רביתא ולא גרסינן ערב לגוי. ולא גרסינן נמי אשתכח ישראל דקא מוזיף בריביתא ודייקא נמי דקא פרכינן אי שקיבל עליו לדון בדיני ישראל רבית נמי לא לשקול אי אמרת בשלמא ישראל הוא דקא מלוה היינו דקא פריך ריבית נמי לא לשקול אלא אי אמרת דמלוה גוי הוא היכי מקשי רבית לא לשקול אטו משום דגוי קיבל עליו שלא יתבע את הערב לא יטול רבית אלא ודאי בישראל עסקינן שהוא מלוה אבל בגוי שהוא מלוה לישראל אפילו לא קיבל עליו לדון מותר דידוע הוא שהגוי נוטל רבית ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה ולא אצטריכא לברייתא למימר אבל אתה נעשה ערב בגוי המלוה בריבית. אבל רבותי הגיהו בספרים אילימא ערב לגוי. וישראל הוא דקא מוזיף בריביתא. תוספתא (פ"ה דב"מ) גוי שלוה מישראל וישראל שלוה מן הגוי ישראל נעשה לו ערב ואינו חושש. וגוי שלוה מישראל בשקיבל עליו לדון בדיני ישראל. וישראל שלוה מן הגוי בין קיבל בין לא קיבל.
<h2>דף ל:</h2>
גרסינן בפרק השוכר את האומנין (ע"ז:) אמר רבא האי מאן דמסיק מאה זוזי בחבריה ופרעיה זוזא זוזא פרעון הוא אלא שיש לו עליו תרעומת. שמע מינה דלא מצי לעכובי ואית ליה לקבולינהו דאם איתה לא קבולי לקבל מיניה ולא תרעומת ליהוי ליה. ועוד מדגרסינן בפרק קמא דקידושין (כ':) מוכר בית בבתי ערי חומה נגאל לחצאין או אינו נגאל לחצאין גאולתו גאולתו גמר משדה אחוזה מה שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין אף בית אינו נגאל לחצאין. שמע מינה דאי לא כתיב גאולתו נגאלת לחצאין.
